שושנה קדאשב נ' בטוח לאומי-סניף ת"א-מח' משפטית

פסק דין

1.ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 5.8.09, אשר התכנסה על פי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995, בעקבות פסק דין מיום 1.6.09 (בל (ת"א) 2841/08; להלן ובהתאמה – הועדה; פסק הדין).

2.פסק הדין קבע כי עניינה של המערערת יוחזר לועדה על מנת שתסביר את קביעתה לפיה התסמונת הבתר חבלתית היא תוצאה של אירוע אחר משנת 1998 וכן תסביר מה האסמכתא לכך.

נקבע כי אם הועדה תסבור שיש קשר בין האירוע מיום 19.12.05 להפרעה הפוסט – טראומתית ממנה המערערת סובלת, עליה לבחון שוב את תלונות המערערת בתחום א.א.ג, לרבות הטענה כי התסמינים פרצו רק לאחר האירוע ולא קודם לכן.

עוד הורה פסק הדין לועדה לדון בנושא הנכויות הזמניות.

3.לטענת המערערת, הועדה לא פעלה על פי הוראות פסק הדין ועל כן יש להחליף את הרכב הועדה.

לטענתה, לא היה מקום לקביעת הועדה כי ההפרעה הפוסט – טראומטית ממנה היא סובלת מקורה בתאונה משנת 1998. זאת משום שהועדה שהתכנסה בגין אותו ארוע משנת 98' קבעה תסמינים קלים וניתנה המלצה על הערכה מחודשת, ד"ר גאגין אף הוא קבע כי המערערת סובלת מהפרעה פוסט טראומטית בעוצמה קלה עד בינונית ומכאן המסקנה כי קיימת החמרה במצבה של המערערת, המחייבת קביעת נכות, תוך ניכוי מצב קודם. באותו נושא נטען עוד כי הועדה טעתה בקביעה כי הארוע משנת 1995 הינו ארוע מינורי וכי הועדה התעלמה מכך שלאחר הארוע משנת 1998, המערערת שבה לעבודה בהיקף מלא ולא נזקקה לטיפול רפואי בתחום הנפשי והטיפול הנפשי המשמעותי אותו קיבלה החל מייד לאחר התאונה בשנת 2005. לטענת המערערת, עצם התפרצות התסמינים לאחר התאונה ולא קודם לכן מלמדת כאלף עדים כי הם קשורים בתאונה ולא בארוע קודם משנת 1998.

ביחס לתעודות אי הכושר ולקביעת הנכות הזמנית, נטען כי הועדה פטרה עצמה בקביעת נכויות זמניות מינוריות ותקופת קצרות ביותר ללא כל נימוק.

4.עמדת המשיב הינה כי לא נפלה טעות משפטית בעבודת הועדה וכי זו פעלה על פי הוראות פסק הדין.

בנושא התסמונת הבתר חבלתית נטען כי יש לקרוא את ההסבר שניתן בועדה במצורף להסבר שניתן על ידי הועדה בפרוטוקול שקדם לפסק הדין והדבר עולה אף מפסק הדין בו נקבע כי הועדה הסבירה מדוע אין לקשור את הארוע מיום 19.12.05 להפרעה הפוסט טראומטית ממנה המערערת סובלת.

עוד נטען כי הועדה חזרה ועיינה בחוות דעתו של ד"ר גאגין, היא הבהירה שהתמונה הקלינית זהה לזו המתוארת בתיק הקודם הקשור לארוע משנת 1998 ומדובר בקביעות רפואיות במסגרת שיקול דעת הועדה.

בנושא הנכויות הזמניות, נטען כי עם דחיית הטענות בתחום הנפשי, נדחו אף תעודות אי הכושר אשר ניתנו בשל מצבה הנפשי של המערערת.

5.הועדה נשוא הליך זה התכנסה בשני מועדים –

ביום 15.7.09 הועדה עיינה בפסק הדין ושמעה את טיעוני המערערת. הועדה ביקשה לעיין בתיק הנכות מעבודה שבו נקבעו 10% נכות נפשית (בקשר לתאונה משנת 1998).

ביום 5.8.09 הועדה התכנסה ללא נוכחות המערערת, עיינה בתיק הנכות הקודם וקבעה -

"תמונה קלינית אשר הופגנה לפני הועדה זהה לזו אשר מתוארת לעיל [בועדה שדנה בארוע משנת 1998 – ד.ו.], כמו כן לציין כי האירוע מ – 19.12.05 הוא אירוע מינורי שלא יכול להיות גורם סיבתי לתסמונת של בתר חבלתי עפ"י קריטריונים מקובלים. על כך קיימות התייחסויות הועדה חוזרות בפרוטוקולים הקודמים,..."

בפרוטוקול ישיבת הועדה, עוד קודם למתן פסק הדין, מיום 21.2.07, הועדה קבעה –

"תסמונת בתר חבלתית קיימת משנת 1998, בגינה הוענקו 10%. ארוע הנדון אינו עונה לקריטריונים של ארוע טראומתי אשר עלול לגרום לתסמונת הנ"ל כגון ארוע אשר באופן ממשי מאיים על חייה של המערערת או על שלמ... כך על פי הגדרות IV DSM. יש לציין כי היתה החמרה נוספת במצבה על רקע מלחמת לבנון השניה ואין לה כל קשר לארוע הנדון."

עיון בפסק הדין מעלה כי צודק המשיב בטענה כי כל שפסק הדין הורה לועדה בנושא התסמונת הבתר חבלתית הוא להסביר את קביעתה. בפסק הדין נקבע במפורש כי "בהחלטתה מיום 21.2.07 מסבירה הועדה מדוע אין לקשור את האירוע מיום 19.12.05 להפרעה הפוסט טראומטית ממנה סובלת המערערת".

הועדה נימקה את קביעתה תוך התייחסות לנימוקים קודמים שנתנה בעבר, ובכך לא נפל פגם בהחלטתה. מדובר בהחלטה המבוססת על התמונה הקלינית שנצפתה על ידה ועל מסקנתה הרפואית של הועדה מתוך אותה תמונה קלינית.